• הברקותסיום חגיגי ומרגש ל"איש תן לי יד", תשע"ג, הראיונות והמצגות שערכנו בסמסטר זה

    סיום מרגש לקורס "איש תן לי יד" בשנת הלימודים תשע"ב

     

    שוב התאספנו בבית ותיקי הגליל, עם הותיקים "שלנו" והגשנו להם בחום ובהתרגשות את המצגות שערכנו בעקבות סיפוריהם, על ילדותם והדרך בה שרדו בשואה כילדים.

    האירוע התקיים באולם בו עבדנו במעמד הגב' עידית חמל - מנהלת בית ותיקי הגליל, הד"ר אופיר דגני - מנהל המרכז למחוננים, מירי סיני ודניאלה שאול - מנחות הקורס.

    שמחנו לארח ותיקים נוספים, בני זוג של העמיתים שלנו והורים של תלמידים שהשתתפו בקורס.

    על השולחן הונחו החוברות שערכו התלמידים, ובהן קורות הותיקים המשתתפים:

     

    סיפורו של שלמה גולן נכתב בידי מיכל כהנא

    סיפורו של יהודה ארנשטיין נכתב בידי אסף הייטנר

    סיפורה של רבקה הר-אריה נכתב בידי מעין רוזניס ושני סנה

    סיפורה של קלרקה גל נכתב בידי תומי

    סיפורה של דליה וינמן נכתב בידי ניב רצ'בסקי

    סיפורה של זהבה ענבר נכתב בידי אדית ברנט

    סיפורה של רבקה נכתב בידי מיה שניידר

    סיפורה של לילו כהן נכתב בידי יארא חטיב ודנה סאפאדי

    סיפורה של לובה רם, נכתב על ידי שחר האס

    סיפורו של חיים קגן, נכתב על ידי אניה גלזוב

    סיפורה של איטה בל, נכתב על ידי ליאור פלה

    סיפורה של אגי ישראלי נכתב בידי אברהם אדלר

     

     

    פתחה את האירוע מירי סיני, מרכזת הקורס מטעם בית ותיקי הגליל, שאמרה:

     

    שלום וברוכים הבאים !

    זוהי השנה השלישית בה מתקיימת התכנית הייחודית "איש, תן לי יד" – סדנה בין-דורית בה נפגשים נערים תלמידי חטיבת הביניים מהמרכז למחוננים במכללת תל-חי, עם ותיקי הגליל שורדי שואה, המספרים על המציאות וחוויות הילדות בשואה, תוך התמקדות על האירוע המרכזי של הושטת היד והצלת החיים.

    ימי חמישי בהם נפגשנו היו חגיגה ללב ולנשמה. החיבור בין הזקנים לנערים, הפתיחות והשיתוף ההדדי, הרצינות ופיתוח יכולת ההקשבה אצל הנערים, הרגשת הותיקים שסיפורם נשמע, נכתב ומכה הדים - היו מעל ומעבר למצופה והפיגו חלק ניכר מן החששות של שני הצדדים. המפגשים הסתיימו תמיד בהרגשה ש"לא הספקנו" להעמיק ולהשלים את כל מה שרצינו לבטא.

    אני רוצה להודות לדניאלה שאול מרכזת הפרויקט ולאופיר דגני מנהל המרכז למחוננים וכמובן לעידית מנכ"לית "עמותת ותיקי-הגליל" – על שיתוף-הפעולה המבורך ועל שהייתם איתי.

    ואתם נערים ונערות יקרים לליבי, ריגשתם אותי כל שבוע יותר ויותר - ואני מניחה שהעמקתם את הבנתכם על ערך חיי האדם,על אהבת האדם ועל חיי החופש במולדת. בצילום: מירי נושאת דברים

     

     

    דניאלה שאול, מרכזת הקורס מטעם המרכז למחוננים, הוסיפה כי:

     

    ותיקים יקרים, תלמידים, הורים, אופיר, עידית, מירי – כל השותפים למסע.

    זו הפעם השלישית שאנחנו נפגשים במעמד הזה, המסיים מסע משותף של שתי קבוצות ילדים שמפרידים ביניהם ארבעה דורות.

    בקבוצת הילדים של הדור המבוגר נמצא כל אחד מכם הותיקים, שעבר בגבורה שלא תאומן, כילד, באיומה שבין המכות שניחתו אי פעם על העם היהודי.

    קבוצת הילדים של דור הארץ הזאת הם תלמידינו, שיצאו איתכם מחדש למסע האיום מבית הילדות החם אל תוככי הגהינום הבוער והקפוא והפליאו את כולנו בקשב, בסקרנות, באהבתם ומסירותם להנצחת הסיפור.

    עבורי, שיצרתי את הקורס הזה ביחד עם השותפה מירי, ביוזמתה של סימה ריבלין שנבצר ממנה להיות כאן היום, עבורי הקורס הזה הינו חובה לאומית, שטר שעל כולנו לפרוע כל עוד נוכל.

    לכל ילד מ-150,000 הילדים שניצלו, שהצליחו לשרוד במקום שממנו לא שבו רוב בני ביתם, היה סיפור שראוי להחקק בספר דברי הימים לתולדות עם ישראל בעת החדשה.

    לכל ילד רך כזה היו אלפי ימים, מאות אלפי רגעים, של גבורה בלתי נתפסת וניצחונות על רשע שהדעת אינה מסוגלת לדמיין.

    אבל כאשר כבר הגיע הילד, עייף ומותש ובאובדן תקווה אל חופי ארץ החלומות והכיסופים, לא נמצאה אפילו אוזן אחת שהסכימה לשמוע את הדברים.

    15 שנות שתיקה גזרה עליו ההתיישבות בארץ חמדה, עד שנזקקה לסיפורים כדי להביא להרשעתו של אייכמן, גדול הצוררים אי פעם.

    עבורי, בקורס זה מקופלות הן חובת ההקשבה, הן שותפות בבקשת המחילה, ויותר מכל – מה שכולנו עוסקים כאן – חינוך שביסודו עומד הציווי היהודי עתיק היומין "והגדת לבינך".

    בכל שנה אני נשאלת מחדש: האם יעמדו הילדים בסיפור הנורא, האם יהיו להם די כוחות נפש לפסוע אתכם בשדות המוות של השואה. ואני עונה, לילדים, להורים ולכם: אם אתם שרדתם בגבורה כילדים בתופת הנוראה, תלמידי יוכלו לפחות לעמוד בעומס הנפשי של השמיעה עליה.

    מנין השם "איש תן לי יד"?

    מתוך האמונה, כי איננו יכולים לפסוע באמת בבטחה בדרך החיים הקשה, ללא אותו אדם שנקרה לא אחת ומושיט לנו יד שמחלצת מפיותיהם הפעורים של תהומות. גם בחשכה שירדה על אירופה לשנים ארוכות ומרות כל כך, הושטו ידיים, מחלצות, מרחמות, מלטפות, משקות ומאכילות, גם הודות להן אנחנו כאן.

    בתהליך החינוכי שהילדים עברו במשך שלושת חודשי הקורס, היה חשוב להאיר עבורם את אותן ידיים ואת האנשים שהן שייכות להם, להמחיש עד כמה גדולה עוצמתו של כל נר כזה באפלה הגדולה.

     

    באהבה גדולה לכולכם, בתודה עצומה לותיקים, לתלמידים ולהורים השותפים

    בצילום משמאל לימין: אופיר דגני, מנהל המרכז, עדית חמל, מנהלת בית ותיקי הגליל, דניאלה שאול, מנחה בקורס.

     

     

    רבקה רצ'בסקי, משתתפת וותיקה וסבתא של ניב, משתתף בקבוצת הנערים אמרה כי:

     

    רק נפגשנו וכבר נגמר.

    ככה זה התחיל: לפני שלושה חודשים בדיוק נפגשנו לראשונה: קבוצת הניצולים, הנערים, והמלווים כאן בתל חי. התיישבתי במעגל והסתכלתי מסביבי.  היכן יימצא הנער או תימצא הנערה שלו או לה אספר את הסיפור שלי?  נדמה לי שהתרגשנו כולנו, אני לפחות, ושאלתי את עצמי הרבה שאלות:  איך אצליח לספר את הסיפור שלי, איך מי שיושב מולי יתמודד עם הסיפור שלי? האם הסיפור האישי שלי בכלל יהיה משמעותי?

    בתוך המעגל ישב גם  הנכד שלי ניב. זוהי שמחה גדולה לכשעצמה, נכד וסבתא במסגרת כה מיוחדת! עם ניב סיכמתי כבר קודם שהפעם הוא ייחשף לסיפור אחר כיון שאת סיפורה של סבתו הוא כבר מכיר. לא היה לי איכפת את מי אקבל, נער או נערה, ובהתחלה גם העדפתי מישהו מהמגזר הערבי, כיון שחשבתי שזו תהיה בשבילי גם שליחות לאומית להעביר דרך הסיפור האישי שלי את הנארטיב היהודי שהיא או הוא יוכלו להבין, כאשר אני מאד מזדהה עם הסבל שעבר ועוד עובר על העם הערבי המהווה לא פעם מיעוט נרדף.

    הילדים הציגו את עצמם ואז מיה אמרה שהיא גרה בחווה מבודדת אי שם בגולן ושהיא אוהבת לקרוא ולכתוב ובאינטואיציה רגעית אמרתי לעצמי שאני רוצה  אותה, כיון שגם אני גרה במקום די מבודד, בקיבוץ סאסא וגם אני מאד אוהבת לקרוא ולכתוב, והיא הסכימה.

    וכך  מדי שבוע נפגשנו ומיה כתבה וכתבה וכתבה ואני ניסיתי בזמן המוגבל שעמד לרשותנו לספר ולספר.

    קיבלנו שאלות מנחות, ונעזרנו בהן ולפעמים לא התייחסתי אליהם וסיפרתי למיה את הספור האישי שלא תמיד ניתן לו ביטוי בשאלות המנחות , סיפור של ילדה שלא הייתה במחנות, אלא הסתתרה ללא הורים כל שנות המלחמה. 

    היינו בלוחמי גטאות בסיור ב"יד וילד" שהיה מוצלח מאד, גלשנו בגוגל ארט ומצאנו ביחד את המקומות באירופה שם היינו, עשינו הגהה ביחד והמוצר המוגמר שיצא מהמחשב, יגיד את שלו.

    אני מברכת כאן את אלה שיזמו את הפרויקט ומתמידים בו על האפשרות שניתנה לנו להעביר את הסיפור האישי בצורה שונה. היה לא קל והיו גם  תקלות, כפי שזה קורה בפרויקט כה מורכב, אך זה חלק מהעניין.

    אז קודם כל תודה לנערים והנערות שספגו והפנימו את שעבר על כל אחד מאתנו והגיעו מדי שבוע וכתבו וחשבו ועבדו בחריצות על המטען היקר שניתן להם!

    ותודה לכל המלווים : לדניאלה שבודאי לא חסכה בשעות עבודה רבות כדי לעזור בהתהוות המצגות, והבאתן לידי גמר. לאופיר דגני המנהל , לכל האחרים שהיו מעורבים בפרויקט.

    מילת תודה אחרונה למירי סיני שלקחה על עצמה ללוות אותנו את הזקנים, ניצולי השואה ועשתה רבות לגבש אותנו, בפגישות המשמעותיות שאותן קיימנו בינינו. מירי לא חסכה בשיחות טלפון, עזרה לנו בכל בעיה שהתעוררה  ועודדה ותמכה בנו. נדמה לי שהשגנו את המטרה ונתנו יד אחד לשני.

    רבקה רצ'בסקי  (בצילום, רביעית משמאל)

     

     

    בשם התלמידים השותפים, בירכה מעין רוזניס, תלמידת כתה ט' במרכז:

     

    זוהי השנה השנייה שלי בפרויקט איש תן לי יד. בחרתי לבוא לכאן שוב מכיוון שאני חושבת שזה קורס מאוד חשוב והיה לי חשוב להיות בו, מכיוון שסיפורים כאלה, על הישרדות בדרכים רבות ומגוונות, מאוד מעניינים אותי, ובעיניי יכולים ללמד הרבה על התקופה ואולי בצורה כלשהי גם על החיים כיום. אני חושבת שיש משמעות מצד הניצולים לסיפור המאורעות לילדים, כדי שיוכלו לעבור לדורות הבאים. אין שני סיפורים אותו דבר, הסיפור של כל אחד ואחד הוא שונה ומיוחד ואין מספיק זמן או אנשים בשביל לשמוע את כולם. בנוסף, אני חושבת ששיתוף אנשים אחרים במאורעות אלה יכול לעזור עם הזיכרון.
    אני רוצה להביע תודה אישית לרבקה הר-אריה, אותה ראיינתי השנה ביחד עם שני. הסיפור שלך היה מאוד מעניין בעיניי ועזר לי להבין עוד דברים שלא ידעתי על המלחמה בכללי ועל מה שקרה בבולגריה בפרט.
    לסיכום, זה היה קורס מאוד מעניין בשבילי ושמחתי להיות חלק ממנו. שמחתי לשמוע את הסיפור של רבקה ומדי פעם גם קטעי סיפורים של אחרים שהיו מעניינים בעיניי.