• הברקותסיום חגיגי ומרגש ל"איש תן לי יד", תשע"ב

    סיום מרגש לקורס "איש תן לי יד" בשנת הלימודים תשע"ב

     

    בשיעור האחרון של הקורס "איש תן לי יד" התאספנו שוב בבית ותיקי הגליל, עם הותיקים "שלנו" והגשנו להם בחום ובהתרגשות את המצגות שערכנו בעקבות סיפוריהם, על ילדותם והדרך בה שרדו בשואה כילדים.

    האירוע התקיים באולם בו עבדנו במעמד הגב' סימה גולדפרב-ריבלין, הרפרנטית על המחוננים במחוז הצפון, הגב' עידית חמל - מנהלת בית ותיקי הגליל, הד"ר אופיר דגני - מנהל המרכז למחוננים, מירי סיני ודניאלה שאול - מנחות הקורס.

    שמחנו לארח ותיקים נוספים, בני זוג של העמיתים שלנו והורים של תלמידים שהשתתפו בקורס.

     

    בצילום: אגי לוזון מברך בשם הותיקים, יושבת לצידו מירי סיני

     

    בפתח האירוע הודלק נר זיכרון לנספים בשואה והוקראו דברי שיר. עידית חמל ואופיר דגני העלו על נס את הצלחת הקורס זו השנה השניה ואיחלו המשך מוצלח גם בשנים הבאות.

     

    בתום שנתיים של השתתפות במיזם: "איש תן לי יד" / נעמי גונן

     

    הרגשתי צורך להעלות על הדף את הסיכום שלי על השנתיים כמשתתפת בפרויקט "איש תן לי יד" ולכתוב על אותם חברים (הזקנים היקרים) שאיתם נפגשתי שבוע אחר שבוע לפגישה מרגשת. חווינו חוויות מרגשות ביחד, שמענו סיפורים מרתקים וקשים על עבר אכזרי, על תקופה של חושך, פחד, אימה ובדידות, על ההתמודדות וללחום לשרוד. היו גם ביניהם חברים שזו אולי פעם ראשונה שסיפרו את סיפורם. הם שיתפו אותנו ופתחו את ליבם לפנינו ואילו אני נקשרתי בחוט של שייכות וידידות. זאת ההזדמנות להודות להם ששיתפו אותי.

    אז לסיכום – הערכתי המלאה לאותם אלו שיזמו את הפרויקט ואפשרו לתת הזדמנות לאנשים לספר את סיפורם ולילדים הנהדרים ששמעו ברצינות ובכבוד והתמודדו עם הסיפורים שלא היו להם קלים.

    אני מוכרחה לציין אשה אחת מדהימה – מירי, שבמשך שנתיים הייתה חלק בלתי נפרד מאיתנו, באהבה, ברגישות ובמסירות ללא גבול ולך תודה גדולה על הכל. 

     

     

    מילים לסיכום, מאת לובה רם, איילת השחר:

     

    את מירי פגשתי בפעם הראשונה במפגש החודשי של שורדי השואה.

    התרשמתי מאד מכושר הארגון, הרגישות, ההבנה והיחס לכל אחד מאיתנו, השורדים.

    כאשר פנתה אלי בהצעה להשתתף בפרויקט "איש, תן לי יד" – הרגשתי שזה בא בזמן הנכון ביותר בשבילי.

    אמנם התלבטתי האם אדע ואוכל להעביר את ההיסטוריה שלי בתקופת השואה ברגישות הנכונה לילד כה צעיר? מה וכמה מותר לי להעמיס על הנפש הצעירה?  אך יחד עם זאת לספר לפחות חלק מהספור שלי.

    בעזרתך, מירי, מצאתי כנראה גם את כוחות הנפש וגם את המינון הנכון - לשתף ולשוחח עם שלבי החכם והמקסים בחוויה הקשה והנוראית.

    אני חושבת שכדי להמתיק קצת את הספור שלי התמקדתי יותר בתקופת היותי בגדוד הפרטיזנים היהודיים של האחים בילסקי, וכך גם ניתנה לי ההזדמנות לספר קצת על האיש המיוחד הזה שהציל 1200 יהודים, נשים, גברים וטף – טוביה בילסקי הגיבור שלי, שנתן לי יד.

    השתדלתי בזמן הקצוב והקצר מאד להעביר לשלבי גם חוויות וגם רגשות של ילדה ונערה בתקופה הכל-כך קשה.

    אני מרוצה שניתנה לי הזדמנות מיוחדת לדבר, לספר לדור הצעיר כדי שהם יוכלו להבין יותר את מה שקרה לנו בתקופה הנוראית הזאת, לזכור ולהזכיר.

    הייתה לי הזדמנות מיוחדת להיפגש עם נוער רגיש, נפלא, מקשיב ושואל ועם קבוצת חברים מיוחדים.

    כל אחד מאיתנו עם הספור האישי שלו ועל כך אני רוצה להגיד לכם, תודה! חברי גיבורי התהילה.

    כן, זאת גבורה גדולה לשרוד, לחזור מהגיהנום, לבנות בית וגם מדינה.

    למירי, תודה מיוחדת .

    תודה לדניאלה ולאופיר – וכמובן להוריהם של הנערים הנפלאים.

     

    בדברים שכתבה לרגל הסיכום אמרה דניאלה:

    אני קוראת בתקשורת על המערכות שיופעלו להגנתנו כאשר יעמדו עלינו שוב לכלותנו: חץ אחד, שתיים, שלוש, טילי יריחו, מערכות פטריוט, ברק, כיפת ברזל, שרביט הקסמים, נאוטילוס וקלע דוד...

    הללו יעזרו אמנם ביום פקודה, אך הערובה לקיומו של נצח ישראל ואולי של כל עם, בעתיד ומעבר לזמנים, ימשיכו להיות שני הציוויים העתיקים "והגדת לבנך" וה"זכור".

    שני הציוויים שנקשרו זה בזה הם חזקים מכל חץ וכיפת ברזל: לזכור את שנעשה ולהפקיד את הזיכרון בידי הדור שבא אחריך. אלה הם טילי החץ הרוחניים שלנו והם שיבטיחו את המשך קיומו של העם היהודי.

    הרי הם גם לא פסקו להבהב כמו נרות זעירים בחשכה הנוראה שאפפה את העולם בשנות הארבעים של המאה שעברה.

     

    במסע שאנחנו עוברים ביחד בקורס זה, אנחנו מהווים חוליה ייחודית, המקיימת את הציווי הכפול הזה: להגיד לבנך או לבתך, ולזכור.

    במסע הזה אנחנו ממחישים, משחזרים, עוסקים ולומדים ואנחנו עושים זאת בתבנית שהיא תמצית מהות קיומנו: יד מושטת מדור לדור; המבוגר מעביר את לימוד המורשת לילד; הילד חופן אותה בידיים רכות ומבטיח שהגחלת תמשיך להבהב ולהתעצם.

     

    מבוגרים וילדים, השותפים לקורס זה, השנה שוב נעצרה נשימתי, נוכח מסע פלאי שהובלתם ביחד.

    אתם המבוגרים – שהדרכתם את הילדים ברגישות, ברוך ובזהירות אל תוך המסע הכבד והנורא שעברתם בילדותכם. שהמתנתם בסבלנות ליד הרושמת את החלק הקשה בחייכם וביקשתם להסביר ולתאר את האימה, ששרדתם אותה כילדים, ושכולנו עדיין מתקשים להבין אותה.

    אתם הילדים – שכתבתם כל מלה, שהתחברתם לאנשים ששלושה או ארבעה דורות מפרידים בינכם... בחן נעורים, במתיקות, באהבה ובהשתתפות כאילו היו אלה בני משפחתכם הקרובים ביותר. מאיין לקחתם את התבונה להיות כל כך קשובים, כל כך רגישים?

    אתם הילדים, ששקדתם על כל מלה, גם בטיוטות וגם במצגות שאותן ערכתם במסירות שרק אפשר להשתאות מולה ולשבחה בכל לב.

    כאשר עמדתי בצד והתבוננתי בכם, שבו ועלו דמעות בעיניי. גם היום, כאשר זה הקורס השני של "איש תן לי יד" שהסתיים, אני שואלת את עצמי מאיין באה הרוח המיוחדת שנושבת כאן, אנושית כל כך, מלאה כל כך בתבונה ברגישות.

    אפשר שאלה הציוויים העתיקים, שנמזגה בהם עוצמה שאין אלפי השנים יכולות לכלותה: והגדת לבנך, וזכור.

    מכל ליבי אני מודה למשתתפים, ותיקים וילדים, לבית ותיקי הגליל ולמירי, על הזכות להיות שותפה למעמד זה. 

     

    מילים לסיום התכנית "אישי, תן לי יד" – פרויקט משותף לוותיקי הגליל שורדי שואה ולנערים מחוננים

    זאת השנה השנייה בה אנו מקיימים את התכנית "איש, תן לי יד" – בה נפגשים ותיקי הגליל שורדי שואה עם נערים ונערות ומהמרכז למחוננים במכללת תל-חי.

    ה"עבודה" נעשית בלב ובראש אחד עם ד"ר אופיר דגני מנהל המרכז למחוננים ועם דניאלה שאול המדהימה וכמובן בשיתוף מלא עם עידית חמל מנכ"לית ה"עמותה לוותיקי-הגליל".

    האמונה וההכרה שלנו ושל החברה הישראלית שהשואה חייבת להיות מסופרת עד "דור עשירי", היא נר לרגלינו.

    רוצה לאמר לכם, ותיקים יקרים, על שנעניתם להזמנתי להצטרף למסע שהיה בו הרבה מן הלא ידוע, עלום, מאתגר ומרגש מאין כמוהו! ואתם, נערים ונערות מופלאים שכמותכם – על חלקכם המשמעותי במתן הזדמנות לשורדים להשמיע את סיפורם, בהיותכם אוזן קשבת ולב פתוח ורגיש.

    בזכותכם! ראוי להדגיש את תחושת האנשים, שכוחם עימם להתמודד עם הטראומות ולהתגבר.

    והקשר המיוחד כל-כך שנרקם ביניכם – הוא קיניינכם הבלעדי!

     

    מירי סיני

    מרכזת הפרויקט, "עמותת ותיקי-הגליל"

     

     

     

     

    בשם התלמידים ברכה נעם מזרחי (כתה ט', בצילום) ואמרה:

    "ימים רבים לאחר המלחמה לא יוכלו בני-אדם להישיר מבט איש בעיני רעהו, בלי שיקראו בהן את השאלה: כיצד קרה הדבר, שאתה חי, שעמדת בכל אלה? מה עשית ?" ~ "מן הגטו" – יאנוש קורצ'אק.

    הכל התחיל בשנה שעברה, ואני בתור תלמידה לבחור קורסים הייתי צריכה.

    הסתכלתי ברשימה ובתיאורים, וחיפשתי משהו חדש שלא יהיה כמו כל השנים. עברתי וריפרפתי וברגע שהבנתי מה זה "איש תן  לי יד", ישר בחרתי. ידעתי שזה קורס חדש ולא ידעתי איך הוא יראה, ידעתי שלא יהיה קל ואפילו קצת קשה.

    ובאמת בהתחלה ההתארגנות הייתה קצת קשה, בכל זאת זו היתה פעם ראשונה, ולא ידענו מה הציפיות ומה עלינו לעשות. לאט לאט הכרנו אתכם-הותיקים, ובעזרת שיתוף פעולה מדהים הגענו לתוצרים בלתי רגילים. התוצרים אינם חשובים כמו התהליך, ולשמוע את סיפור החיים שלכם בהמשכים כל שבוע זה מותח, מרגש ומעניין- ככל שהסיפור הלך והתקדם.

    השנה התבקשתי לבחור קורסים מחדש, הרי בכל שנה האפשרויות מתחדשות ומשתנות ואנחנו בוחרים במה שמתאים לנו. ראיתי שוב שיש "איש תן לי יד", ואמרתי לעצמי שבשנה האחרונה שלי בתל-חי אני חייבת ללמוד את מה שאני אוהבת ואת מה שהכי משמעותי בשבילי. אמנם הייתי בקורס שנה שעברה, אבל לא רציתי להפסיד את הזדמנות לחוות את החוויה בפעם השנייה. לא הייתה התלבטות, ונרשמתי שוב, עם ציפיות גבוהות מעצמי ומהקורס בכללי.

    במשך כל הסמסטר לא הרגשתי אף לא לרגע שעשיתי טעות, ובכלל הרגשתי שזה קורס אחר כי הוא לא דמה לשנה שעברה. מסתבר שלשמוע סיפור של אדם אחר זו חוויה שונה, וכל אחד מיוחד בדרכו האחת והיחידה.

    בהזדמנות זו,  אני רוצה להגיד תודה גדולה לדליה, על שהסכימה לבוא ולהשתתף בקורס בפעם השנייה. על כך שבכל יום חמישי  דליה באה רק בשביל המטרה החשובה הזו, על כך שדאגה לי וקיימה את כל מה שהבטיחה, לא שכחה ואף יום לא החסירה.

    אז תודה על הכל ותודה לכולם, למירי ודניאלה שהקימו את הקורס וליוו אותנו במשך כל התקופה, ולכל הותיקים שנתנו לנו את האפשרות לשמוע חלק מסיפורם על החיים. זה ברור לי וכמעט מובן מאליו, שלא כל אחד היה מספיק אמיץ וסבלני כדי להגיע לפה ולספר את סיפור חייו, אז תודה שהסכמתם לתת לנו את ההזדמנות לזיכרון מיוחד שישאר לנצח חרוט.

    אני מקווה שהקורס יימשך גם בשנים הבאות, ושלכם הותיקים יהיו הכוחות להמשיך, לספר ולא לוותר. אני בטוחה שיהיו עוד רבים כמונו שירצו לדעת, לשמוע, להקשיב, לזכור, להביע, להתעניין, לספר, להתרגש ולהגיד את כל מה שיש.

     

    אלי ויזל- סופר יהודי ניצול שואה וחתן פרס נובל לשלום, אמר : "כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקרבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס."

     

     

    גם נטע פלג גינזבורג (כתה ח') בירכה ואמרה:

    "ותיקים יקרים

    התרגשתי מאוד להאזין לסיפוריכם,

    לצחוק, לדמוע ולהיות בחברתכם,

    אני בטוחה שהחכמתי המון בנושא השואה, והכרתי אותו מקרוב.

    למדתי בבירור, מי ומה היה רע ומה היו רגעי הטוב...

    נפעמתי מסיפוריכם בפרט ומסיפוריכם בכלל.

    התרגשתי, נקשרתי והרגשתי, ועתה כשזה נגמר, ממש חבל...

    ואת סיפוריה של אביבה, לעד אזכור את כולם!

    ובקיצור, למילות פרידותיי האחרונות

    אשתדל לבוא לבקר.

    מקווה שרק בשמחות שונות,

    ורוצה אני לומר לכם מילה קטנה, אך שווה

    תודה!